האירועים שהתרחשו מאז יציאתו לאור של “מלחמות הקנאביס” יכולים להיות הבסיס לספר נוסף, מרתק לא פחות. כתבתי את “מלחמות הקנאביס” אחרי שאבא שלי, זכרונו לברכה, חלה בסרטן ולפתע מצאנו את עצמנו בעולם הקנאביס הרפואי והופתענו לגלות שקנאביס הוא צמח מרפא יעיל מאוד, למרות שבתקשורת תמיד הציגו לנו אותו כסם חברתי “פלילי ושלילי”.
אחרי מותו של אבא רציתי לנסות ולתקן את העיוות הגדול שגילנו בדימוי של הצמח, כדי לחסוך מאנשים אחרים את הסבל המיותר שאנחנו עברנו, בגלל בורות ודעות קדומות. לכן התחלתי לאסוף עדויות וסיפורים אישיים של מטפלים ומטופלים בקנאביס רפואי, שמציגים באופן ישיר כמה טוב הצמח הזה יכול להעניק מבחינה רפואית, וכמה רעה המדיניות שמגבילה את הגישה אליו. המטרה היתה פשוטה: להסביר לציבור את האמת.
אפשר היה לחשוב שזהו תפקידה של התקשורת, אבל התקשורת לא עושה זאת באופן הנדרש. כן, מדי פעם היא עוסקת בנושא בצורה חיובית, למשל מראיינת מטופלי קנאביס רפואי המוחים על המחירים. אבל הרבה לפני המחירים, יש פה משבר אדיר של זכויות אדם, כאשר מאות אלפי חולים במחלות רבות שקנאביס יכול לסייע בהן, כלל אינם זכאים לרישיון, והמדינה למעשה מפקיעה את זכות האדם על גופו ומחייבת על פי חוק את אזרחיה לקחת תרופות קטלניות המבוססות על אופיום והרואין, במקום לאפשר להם טיפול בטוח בהרבה בצמח שלא הורג. התקשורת כלל לא עוסקת בנושא. וחמור מכך – היא חלק מהבעיה.
כאשר התחלתי לפרסם עדויות של מטופלים מתוך הספר בפייסבוק, הדף שלי נחסם לפרסום ממומן בטענה שהוא מקדם סמים מסוכנים. זאת כמובן שטות מופרכת – מבחינה אזרחית, אני מקדם דרישה לשינוי בחוק, ומבחינה שיווקית, אני מוכר ספר. אלו הן פעולות חוקיות ולגיטימיות לחלוטין, אפילו לפי התקנון של פייסבוק עצמו, ובכל זאת נחסמתי וכל פניותי לא נענו.
בהמשך, נחסמתי לפרסם את הספר והעדויות מתוכו גם באינסטגרם, גוגל, יוטיוב ואפילו טלגרם (!). בגדול, הרשתות האלה פשוט לא מוכנות לאפשר שום פרסום שכולל את המילה קנאביס. אם רק הייתי כותב ספר שמספר על רוצחים ושודדים, לא היתה שום בעיה – היו מאשרים את המודעות שלי תוך שניות. כלומר – מראש, כל מי שרוצה לקדם שיח על הלגיטימיות של קנאביס נחסם ומושתק.
לכן יצאנו החודש לקמפיין גיוס מימון מהציבור (כן, אם זה מתאפשר – זה הזמן לתמוך במאבק ותודה רבה לתומכים הרבים) במטרה לממן קמפיין שישמיע את קולם של המטופלים באמצעי התקשורת, אשר באופן ברור מקיימים שיח יותר הגון ופתוח בנושא הקנאביס הרפואי ממה שמאפשרות הרשתות החברתיות (למרבה ההפתעה, הצעירים מעמק הסיליקון מתגלים כצנזורים מיושנים בסגנון ברית המועצות לעומת אמצעי התקשורת ה”מיושנים”.
אך גם התקשורת איננה עושה את תפקידה נאמנה, היא לא מנסה לשאול את השאלות הפשוטות, המובנות מאליהן: איך זה ייתכן שמגבילים נגישות של חולים לטיפול רפואי שיכול לעזור, בטענה האבסורדית שיש גם אנשים בריאים שמעוניינים לקבל את הטיפול הזה, וצריך להילחם בהם? מדוע אנחנו בכלל מקבלים את זה שהמשטרה פועלת נגד אזרחים טובים, ואנשים שלא פגעו בזבוב (לא רק עמוס סילבר, אלא עוד אסירי קנאביס רבים מאוד) נמקים בכלא?
התקשורת פשוט אוכלת עם כפית את ההודעות לעיתונות של דוברי הממסד, שהם אלופי העולם בליצור תחושה של התקדמות ללא התקדמות. כאשר משרד הבריאות מכריז “בשורה! מיניתי ועדה שתבחן האם להפוך את ה CBD לחוקי”, התקשורת מוחאת כפיים וקוראת “בשורה!”. איש איננו שואל שאלות נדרשות, כמו מדוע זה קורה רק עכשיו כאשר כבר שמענו התחייביויות כאלו גם מסגן שר הבריאות ליצמן ב- 2018 וגם מיואב קיש ב- 2019. או למשל “מדוע בכלל צריך ועדה כאשר ארגון הבריאות העולמי כבר קבע שמדובר על טיפול בטוח וחשוב והוא זמין בעולם המערבי אפילו בתחנות דלק”, או אפילו “כמה זמן בדיוק הוועדה הזאת אמורה לדון כאשר בינתיים אנשים סובלים מחוסר נגישות לטיפול רפואי חשוב”.
תארו לעצמכם מצב שבו המדינה היתה מקיימת מדיניות מוצהרת של מניעת ויטמין סי מהציבור, כאשר רק חולים באישור רפואי נדיר ומיוחד זכאים לקבל תפוזים, ומנמקת זאת בכך שיש המון אנשים שרוצים לאכול תפוזים מסיבות לא רפואיות? וכמובן, שהמשטרה היתה שולחת לכלא משתמשי תפוזים ללא אישור, או סוחרי ומגדלי תפוזים. כיצד התקשורת היתה מסקרת את המצב הזה? האם העוול המטורלל הזה לא היה נמצא בכותרות על בסיס יומיומי? ובכן, כך היתה התקשורת אמורה לסקר את הטרגדיה של חוקי הקנאביס, וכל עוד היא לא עושה כך – היא פשוט משרתת אינטרסים שאינם של הציבור.
אני מקווה שאנחנו נמצאים בתחילתה של התעוררות ציבורית ושבעזרתכם, נצליח לקדם את מאבק “מלחמות הקנאביס” ולממן קמפיין שישמיע את קולם של החולים ונפגעי מדיניות הקנאביס, ללא פילטרים.
הכותב, תום וגנר, הוא יועץ תקשורת וסופר, מחבר הספר “מלחמות הקנאביס” המועמד לפרס שר התרבות ופרס ברנר, מנכ”ל משרד יחסי הציבור וגנר אסטרטגיה ותקשורת.
